רשב״א על ראש השנה כ״ח

1 ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא. והקשה הר"מ ב"ן נ"ר בליקוטיו, ודלמא לית ביה שיעורא מקמי דליערבב. ותירץ דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע, משמע ליה שאם שמע כלל קול הברה, ואפילו בסוף לאחר שיעור תקיעה אע"פ כן לא יצא. אי נמי קים להו דלא מיערבב קלא דבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו, ודחוק הוא. ואי לא דמסתפינא אמינא, דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור, בשלא האריך בה בכולה אלא כדינא, ואין בין מקצת התקיעה שבבור ומקצת שעל שפת הבור אלא כשיעור תקיעה, דמקצת תקיעה הכין משמע, ואפילו הכי יצא כיון דמכל מקום יש בכל התקיעה כשיעורא, וקא מפרש טעמא משום דאפילו ראש התקיעה כשירה היתה לאותן העומדים בתוך הבור, ואקשינן בתוקע לתוך הבור ואמאי ליפוק באותו מקצת ששמע הוא מקמי דליערבב קלא, דהא שמע תקיעה מעליתא כיון דזמן חיובא הוא לאותן העומדים בתוך הבור. וכן ההיא דלעיל ראש השנה כז, א נמי דאמרינן לכך מאריך בשופר, משמע אע"פ שאינו מאריך בה לאחר הפסק חצוצרות כדי שיעור תקיעה, דהא סתמא קתני שופר מאריך ולא קתני שופר מאריך שיעור תקיעה, ומשום דתקיעה כולה שיעור תקיעה אית אית ליה, ואע"פ שהוא לא יכול לכוין לכולה, מכל מקום מן התוקע שיעור תקיעה לתקיעת מצוה שמע, ומכל מקום אסיקנא דבמקצת תקיעה לא יצא, אלא טעמא בההיא דלעיל, משום דתרתי קלי במקום חביבותא משתמעי, והכא בתוקע ועולה. כך נראה לי.

2 הא דאמרינן: כי קאמר רבה בתוקע ועולה. תמיהא לי, דהא רבה דומיא דשמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, וכדאקשינן ליה אביי לרבה גופיה, מאי שנא הא מיהא. ורבה גופיה פריק ליה התם לילה לאו זמן חיובא הוא, הכא זמן תקיעה הוא לאותן העומדים על שפת הבור. ומדוחק יש לי לומר דרבה ודאי בתוקע ועולה קאמר כדמסקינן, ולאו דומיא דתוקע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, אלא תרי מילי נינהו ותרי אתא לאשמועינן, אלא דאביי טעה וסבר דבענין אחד נקטינהו ואקשי ליה, רבה לטעמיה פריק ליה לומר דאפילו למאן דטעי ל"ק, ואורחא דתלמודא בהכי לפרוקי אליבא דמאי דסבר דמאן דמקשה. ומאן דמקשה נמי בתר הכי, למימרא דסבר רבה שמעי סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, טעה נמי בדטעי אביי, ועוד משום דרבה גופיה אהדר ליה כדאמרית. כנ"ל.

3 הכי גרסינן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן היא במקצת הספרים: אמר רב יהודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא. ואי קשיא, מאי שנא משופר של שלמים דאמר רב יהודה לא יתקע ואם תקע לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. יש לומר דהא דאמר רבא עלה אחד ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו, לא לטעמא דנפשיה קאמר אלא אדרב יהודה קאי, כלומר, אלא הכי קאמר רבי יהודה אלא הכי קאמר, בין בשל עולה בין בשל שלמים יצא, מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו לכולי עלמא. ויש גורסים הכא אמר רבא, ורבא לטעמיה דאמר בין של עולה בין בל שלמים יצא מצות לא ליהנות ניתנו, הא לרב יהודה בין בשל עבודה זרה בין בשל עיר הנדחת אפילו דיעבד לא יצא דמצות ליהנות ניתנו סבירא ליה.

4 ואם תקע יצא. ובמסכת חולין בסוף פרק כסוי הדם חולין פט, א תניא לא יצא ואוקימנא לה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורא, והוא הדין בשל תקרובת עבודה זרה דגוי, דלית ליה בטלה עולמית דאיתקש למת. אבל הכא בשופר שהוא עצמו עבודה זרה, אי נמי שהוא משמשי עבודה זרה, והכא במאי עסקינן בשנטלו על מנת שלא לזכות בו הא נטלו לזכות בו מדאגבהיה קנייה ונעשה עבודה זרה דישראל.

5 המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו בו תקיעה של מצוה. ודוקא במודר הנאה ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא באומר תקיעת שופר עלי, אסר לתקוע אפילו תקיעה של מצוה, משום שנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה, לוקה ותוקע תקיעה של מצוה, וכדאמרינן התם בפרק שני דנדרים בראשו טז, ב, הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה.

6 הא דתנן: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא. הקשו עלה בתוס' מיהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות עירובין צב, ב, צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשלהי פרק כיצד צולין פסחים פה, ב מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, במאי קא מיירי אי לענין צירוף וכגון ההיא דכל גגות, תיקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי, כדמוכח בסוטה בפרק אלו נאמנין נאמרין לח, ב דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת. ואי איירי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא, אם כן תיקשי מתניתין לרב. ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות כל דבר שבקדושה עם הצבור, דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם. וקשיא להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן דהתם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, וסלקא להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה והא איכא, ואף על גב דהאי שמע לה מקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסום ניסא שמע לה ושפיר דמי.

7 דקא מנבח נבוחי. פירש רש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה דאם כן היכי נתכון שומע, לא משמיע ולא שומע איכא, ואפילו איתכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש, שלא נתכוון לתקוע בשיעור תקיעה, ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלקמן במקומה ראש השנה לג, ב ד"ה מתעסק כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.

8 שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי קא מתכוין, וכדאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.

9 ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. מכאן משמע דכל כהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן שוב אינו מחייב לעלות ולברך באותו יום, ואף על פי שאמרו לו לעלות אינו עובר בעשה, דאמור להם אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.

10 אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה. כלומר, דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה. והיינו הא דמתן דמים, דאע"ג דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה, אפילו הכי עובר, דכל שעתיה ושעתיה זמניה, כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי, שלא בזמניה בעי כוונה, והיינו ההוא דכהן, דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר, ואע"ג דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא, אי בעי מברך ואי בעי לא מברך. וכבר כתבתי למעלה בפרקין קמא טז, א ד"ה למה גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף, ותירצו בתוס' דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע ואפילו אלף פעמים באותו יום ליכא בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ותקע ביום אחר, וכן אם נטל לולב אלף פעם ביום אחד. וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות. ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף הם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקבועה דירחא מאי איכא למימר. אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך, בין מחמת ספק בין מחמת גזרה, כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי כא, א, ליכא משום בל תוסיף, על פי הדבר התורה אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני, וכדאמרינן לקמן ראש השנה ל, א לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיא, היינו כדברי רבותינו הצרפתים, שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף, ואף על פי שמתכוין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף, דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.

11 אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכון ותקע לי. הרב אלפאסי ז"ל כתב הא דר' זירא, ואע"ג דקיימא לן כרבה ורבא, וכדשלחו ליה לאבוה דשמואל, וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כונה, הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי, דלא אמר ר' זירא איכון למצוה ותקע לי אלא איכון להשמיענו קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב הלשון בהלכות. והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו, דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי, דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כר' יוסי, דהא בפרק ערבי פסחים פסחים קיד, ב משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. ואף רש"י ז"ל כן פירוש, איכון ותקע לי להוציאני ידי חובתי, משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא, ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.